למה הטיפול הראשון "עושה פלאים" והשני כבר פחות? על סבלנות בדרך לחופש מכאבים
מבוא
אתם מגיעים לטיפול אלטרנטיבי אחרי תקופה ארוכה של כאב. עברתם רופאים, בדיקות, תרופות, אולי גם זריקות או ניתוח, ובסוף שמעתם את המשפט "תצטרך ללמוד לחיות עם זה".
ואז, אחרי טיפול אחד, קורה משהו שלא האמנתם שיקרה: הכאב נחלש, התנועה חופשית יותר, ומרגישים קלים. הלב מתמלא תקווה: סוף סוף מצאתי פתרון!
אחרי כמה ימים מגיע הטיפול השני, והשיפור כבר נראה אחרת. יש התקדמות, אבל היא עדינה יותר. במקום ההקלה הדרמטית של הפעם הראשונה, מתקבל שיפור קטן. ובראש עולה המחשבה: "אולי זה לא באמת עובד? אולי הטיפול הראשון היה מזל?"
אם זה מה שאתם מרגישים, אתם לא לבד. זה אחד הדברים הנפוצים ביותר שמטופלים מספרים לי, וזה לא סימן שהטיפול "נגמר" או שהוא לא עובד. זה הקצב הטבעי של הגוף.
מה בעצם קורה בטיפול הראשון?
כשהכאב נמשך חודשים או שנים, הגוף נכנס למצב שאפשר לקרוא לו "תקוע". השרירים מתכווצים כדי להגן על האזור הכואב, התנועה מצטמצמת, ומערכת העצבים נשארת בכוננות גבוהה. מצב כזה, גם אם הוא כואב, הוא יציב. הגוף התרגל אליו, והוא חוזר על עצמו יום אחרי יום, בלי שום שינוי.
הטיפול הראשון שובר את הקיפאון הזה. הוא הופך לרגע של פתיחה: השרירים משתחררים, מערכת העצבים מקבלת מסר חדש ("אפשר להירגע"), והדם והנוזלים זורמים טוב יותר. זה שינוי גדול, כי הוא מזיז את הגוף ממצב שלא זז כלל. ולכן ההרגשה כל כך דרמטית.
אפשר לחשוב על מצב זה כמו על מכונית שעמדה חודשים בחנייה עם גלגלים תקועים. הדחיפה הראשונה היא הקשה והמורגשת ביותר, כי היא מזיזה את המכונית ממקומה. מרגע שהיא התחילה לנוע, ההמשך הוא נסיעה הדרגתית, עם עצירות, תיקונים וכיוונון.
ומה קורה מהטיפול השני והלאה?
אחרי השינוי הראשון, העבודה כבר שונה. עכשיו הגוף לא רק צריך "להשתחרר", הוא צריך ללמוד לשמור על המצב החדש. זה תהליך של בנייה מחדש:
– הגוף צריך להתרגל לתנועה חדשה. שרירים שהיו מכווצים שנים לומדים לעבוד אחרת, וזה לוקח זמן.
– הרקמות מחלימות בקצב משלהן. רקמות כמו גידים, רצועות וסחוסים מקבלות פחות דם מהשרירים, ולכן הן מגיבות לאט יותר.
– מערכת העצבים לומדת מחדש. אחרי זמן ארוך של כאב, המוח "זוכר" את הכאב ומגיב אליו בחדות יתר. בשפה פשוטה, גם כשהסיבה המקורית נחלשה, האזעקה עדיין מצלצלת בקלות. כדי להשקיט אותה צריך חזרה ועקביות, לא פעולה חד־פעמית.
– נשארים הדברים העדינים והעמוקים. אחרי שהכאב הגדול והבולט יורד, מגיעים לשכבות הפנימיות יותר, והשינוי בהן קטן אך חשוב.
חשוב לדעת: השיפור לא נעצר, הוא רק מפסיק להיות "מרעיש". הוא עובר מהקפיצה הגדולה של ההתחלה להתקדמות שקטה, יציבה ועמוקה יותר.
דוגמאות מעולם האורתופדיה
כאבי גב תחתון כרוניים. אדם שסובל משנים מכאב בגב, בעקבות בלט דיסק או שרירים מכווצים, יחוש הקלה גדולה כבר בפגישה הראשונה כשהשרירים סביב עמוד השדרה משתחררים. בפגישות הבאות העבודה היא על שיפור היציבה, חיזוק הגוף ושינוי הרגלי תנועה. ההקלה הגדולה כבר קרתה, ועכשיו בונים אותה כך שתישאר.
כתף "קפואה" או כאבי כתפיים. בכתף כואבת ומוגבלת, הטיפול הראשון יכול להחזיר חלק מטווח התנועה בבת אחת, כי השרירים והרקמות סביב המפרק מרפים. השלמת הטווח המלא, בלי כאב ובלי "תפיסה", נעשית בהדרגה.
כאבי ברכיים. במקרים של שחיקה או כאבים סביב הברך, הרפיית השרירים והרקמות מקלה מיד. אבל הרגלי ההליכה, העומס על המפרק והחולשה שנצברו לאורך שנים משתנים לאט.
דורבן וכאבי כף הרגל. כאב בעקב בבוקר יכול לרדת משמעותית אחרי הטיפול הראשון. הרקמה הדלקתית זקוקה לזמן כדי להירגע ולהתייצב, ובינתיים החזרה לחיי היומיום מחזירה אליה עומס.
ניתוח שלא פתר את הבעיה. נדמה לי שזו הדוגמה המורכבת ביותר, וגם המרגשת.
סיפור מהקליניקה: הניתוח בקרסול
מטופל הגיע אליי אחרי ניתוח בקרסול. הוא סבל מכאבים עזים, עבר את הניתוח בתקווה לפתרון, והכאב נשאר. כשאדם מגיע לשלב הזה, ההרגשה היא שאין יותר לאן ללכת.
בטיפולי הרפלקסולוגיה הראשון והשני הוא הרגיש הקלה גדולה, כזו שהוא כבר לא האמין שאפשרית. היום הוא כמעט לא מרגיש שינויים בין טיפול לטיפול. מבחוץ זה אולי נשמע כמו "הטיפול הפסיק להשפיע". בפועל המשמעות היא הפוכה: הוא כבר הגיע למקום טוב. השינוי הדרמטי כבר קרה, והתקדמות מדי פעם היא כבר עדינה. כשמרגישים טוב, אין הרבה "פער" להרגיש.
מה שלמדתי מזה הוא שלפעמים דווקא כשהשינוי נעשה שקט, אפשר להבין שהגוף התייצב. השקט הוא לא סימן שהטיפול הפסיק לעבוד, אלא סימן שהגוף מוצא את האיזון שלו.
אז מה כדאי לעשות?
- לא למדוד הצלחה לפי הטיפול הראשון. הוא מדד לפתיחה, לא לקצב הכללי. אם נשווה כל טיפול אליו, תמיד נרגיש "ירידה".
- לתת לתהליך זמן. כאב שנמשך שנים לא נפתר במספר ימים. סבלנות היא לא ויתור, היא חלק מהטיפול.
- לשים לב לדברים הקטנים. ישנה טוב יותר? הולכים יותר מרחוק? פחות תרופות? קם בבוקר בלי נוקשות? אלה סימנים אמיתיים לקדמה, גם כשהם פחות מרעישים.
- לשוחח עם המטפל. מטפל טוב מסביר את התהליך, מתאים את הקצב ושואל מה השתנה. תחושת אכזבה היא סיבה מצוינת לשיחה.
- לא לעצור באמצע. הרבה מטופלים מפסיקים בדיוק כשהגוף נמצא בשלב הבנייה. החלק הזה פחות מרשים, אבל הוא זה שמחזיק לאורך זמן.
חשוב לומר גם: לא כל כאב הוא "עניין של סבלנות". אם הכאב מחמיר, מופיעים סימנים חדשים או שלא חל שום שינוי לאורך זמן, חשוב לחזור לרופא ולבדוק. הטיפול האלטרנטיבי משלים את הרפואה הקונבנציונלית ואינו מחליף אותה.
לסיכום
תהליך ההחלמה מכאב כרוני דומה יותר לטיפוס על הר מאשר לקפיצה. הצעד הראשון מזיז אותנו ממקום שנתקענו בו שנים, ולכן הוא מרגיש כמו קפיצת מדרגה. ההמשך הוא הליכה הדרגתית, עם נקודות רגועות ותחושת התקדמות איטית יותר. זה לא סימן לכישלון, אלא ההוכחה שהגוף עובד בדרכו.
כאן נכנס לתמונה ההבדל בין מטפל אחד למטפל שמסתכל על התמונה כולה. ניר גודינגר, בעל תואר M.Sc. בכימיה ממכון ויצמן ובעל ניסיון רב בטיפול בכאבים, מנהל את "מרפאת אור הנר לחופש מכאבים" במכבים שעל יד מודיעין. הוא משלב בין תחומים רבים: רפואה יפנית ודיקור סיני, סוג'וק, רפלקסולוגיה, עיסוי רפואי ושיקומי, טיפול בנקודות מעוררות כאב, כוסות רוח, שיאצו ועוד, וכן שיטות אבחון כמו אבחון רפלקסולוגי, אירידיולוגי וביואורגונומי. הגישה הרב־תחומית מאפשרת להתאים את הטיפול לשלב שבו נמצא המטופל. בתחילת הדרך, פעולה שמשחררת ומנערת את הקיפאון. בהמשך, כלים עדינים יותר שמייצבים, מחזקים ובונים. כך לא נשארים עם כלי אחד לכל השלבים, אלא מקבלים טיפול שמתעדכן יחד איתכם.
ואם אתם נמצאים בדיוק בנקודה הזאת, אחרי שיפור ראשוני ומרגישים שהקצב השתנה, אתם מוזמנים לשוחח איתי. לפעמים כל מה שצריך הוא להבין מה קורה בגוף, ולהמשיך בביטחון.
ניתן להתקשר אליי לשיחת ייעוץ ללא תשלום לטלפון 054-6387294
כמו כן, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר לקביעת טיפול.
הקליניקה שלי ממוקמת ביישוב מכבים במרכז רננים (כחלק מהעיר מודיעין-מכבים-רעות).
מעטים המטפלים האלטרנטיביים המסוגלים להעניק כמוני מענה מושלם לכאב ולריפוי
הן מהצד הפיזי והן מהבחינה המנטלית-רגשית גם יחד.
חוות דעת וסיפורי הצלחה
ממויינות לפי טיפול בסוג הכאב או הסימפטום
